שנת שירות קדימה / הילה טביב ש"ש בוגרת

בית הנוער קדימה ליטל דרים כפר-שלם

הגיע הזמן שגם אני אפרוק קצת ואספר לכם על החוויה האישית שלי

שנת שירות בתל אביב:

"למרות הכל ולמרות הכל שר לך בחלון, ערס אבל פואטי עם הקסם הנכון."

שנת שירות: הַבְּחִירָה
הבחירה לצאת לשנת שירות הייתה אחת מאבני הדרך המשמעותיות שבחרתי ללכת בהן בחיי. ולא שאני חיה המון. אך עדיין יודעת להבחין מתי אני בוחרת במשהו שישפיע עליי לכל החיים ומתי ישפיע עליי לתקופות קצרות יותר. והבחירה הזאת כנראה תשפיע על כל חיי. ואני לא חושבת שדווקא במובן הקלישאתי. אני יודעת להגיד בפה מלא שיש בידי כלים מגוונים להתמודדות בהמשך. למדתי להסתכל ולהבחין בזוויות ראייה שונות, למדתי עד כמה מכילה יכולה להיות המילה סבלנות, למדתי שעם סובלנות יש להתייחס בקנה מידה כמותי וכיוצא מזה עם כמה בן אדם נולד ומתחנך לגדול ולאן הוא צריך לשאוף. למדתי להסתכל על הרצפה, איפה אני דורכת ואם רגליי מסונכרנות עם הראש כדי להגיע אל המקום שאני צריכה להיות. למדתי להסתכל נקי. למדתי ילדים, למדתי לבחון. למדתי לחנך.
למדתי שאין דבר כזה למדתי. יש וניתן תמיד עוד ללמוד.
בחרתי לצאת לשנת שירות באופן די יוצא דופן משאר חבריי ואינני ידעתי בהתחלה למה. למה יש בי את הרצון לעשות משהו שונה. למה אני מסתכלת לצדדים ולא בוחרת ללכת במסלול המדהים והמתוכנן שנקבע לי מראש עוד לפני שיצאתי מהבטן. ובמהלך השנה הזאת נוכחתי לגלות שאם אף פעם לא יהיה מי שישאל למה, לא יהיה מי שיחפש תשובה. ואולי על זה שווה להתעכב. בחרתי לצאת להתנדב בעיר רחוקה מאיפה שאני גדלתי, בחרתי להתנדב עם אוכלוסייה שלא מקובלת על ידי החברה, שנחשבת 'הכביסה המלוכלכת' ,בחרתי להתמודד עם התגובות של המשפחה שלי והחברים.. ובאופן כללי, כל מי שהתעניין לכמה דקות בעבודתי. וזה בסדר. כי אני בחרתי לעשות את זה. זו הייתה הבחירה שלי. ובחירה זו תשובה מעולה לשאלת ה'למה'. גם אם אין היא מנומקת במילים. זו פשוט בחירה.

תֵּל אָבִיב
תל אביב בשבילי פעם הייתה עיר המפורסמים, עיר המסיבות האינסופיות וגורדי השחקים הנוצצים.
תל אביב שלי השנה אולם דמתה לכזו ברוב הסופשים. אך ברוב השנה, יום יום הכרתי תל אביב אחרת. עיר שמסתירה המון מחלוקות ותהומות בתוכה. והשירות שלי פגע כמו חץ בלוח מטרה באחת מהתהומות הללו. אני התנדבתי השנה עם ילדים מהאוכלוסייה של מהגרי העבודה ומבקשי המקלט. ומתוך היכרות עם הרבה אנשים בחברה הישראלית, הארבע מילים האלו הם עניין ודיון רציני. ואני לא אומרת שלא. הזכרתי מקודם את הצירוף 'הכביסה המלוכלכת' ואני תוהה עם עצמי האם אי פעם שאלנו את עצמנו מה כל כך מפחיד בכביסה מלוכלכת? האם כביסה מלוכלכת היא לא מעשה ידי אדם? האם בגדים באמת נתפרים מלוכלכים מההתחלה?
לפני שאנחנו משליכים צירוף מילים כזה על קהילה, אוכלוסייה, משפחה, עם, האם אנחנו באמת שוקלים על כף המאזניים אם המשמעות שווה במידותיה להגדרה?
אנחנו לא חיים בשביל לקבוע הגדרות לאחרים, אנחנו חיים כדי ליצור משמעות. ומבחינתי אין גרם של משמעות בכביסה.. בטח שלא מלוכלכת.

תֵּל אָבִיב, אני ממשיכה.
תל אביב בשבילי הייתה גם להסתכל ברצפה בדרך לבית נוער בבקרים ולראות את כל הקליפות של העטיפות השחורות של הנייס גאיי ולדעת שעוד לילה פרוע עבר במטלון.
מטלון- רחוב אחד מהבית נוער ומרגיש כמו עשרים ק"מ מתחת לאדמה. סביב הבית נוער שלי נדמה שהכל מת. כל הפרצופים על פניהם של העוברים והשבים בדרכי לבית הנוער, נטולי תקווה וחלומות. הרצפה מלוכלכת ועדיין יום יום צוות ניקיון מגיע ומנקה ומנסה לטשטש את התחושה שמלווה את השכונה. תחושת המצוקה, ההיתממות, הפחד. כמעט כולם מפחדים שיתפסו אותם אך בעצם הם בעצמם לא יודעים ממה הם בורחים.
שאלות כמו, מי אחראי לכל זה, מה יגדל לתוך זה, ומה יהיה הלאה צועדות איתי יום יום, קרוב לבית נוער והרחק.
בית הנוער- הבית השני שלי אפשר לומר השנה הזו. במובן מסוים אפילו יותר מהדירה שגרתי בה. הבית הקסום שבו 45 ילדים מהשכונה זוכים כמה שעות ביום להתנתק מהמציאות. המציאות שלהם. זכיתי לפגוע במשמעות. ולא אחת שסתם נזרקת לאוויר. אלא משמעות עמוקה שנגעה בי יום יום. לאסוף את הילדים מבית הספר, להכין להם ארוחת צהריים חמה, לעזור להם ולקדם אותם בלימודים ועוד אחר כך לעבור איתם חוגים ופעילויות ערכיות.
אנחנו היינו 5 בצוות ועוד מנהלת.
עבדנו בשיתוף פעולה, קבענו כללים, ארגנו אירועים, יצרנו קייטנות, רדפנו אחר תרומות והיינו שותפים להכל. לאט לאט התחלנו ליצור אווירה וייחודיות משלנו בבית נוער. כל אחד הכניס את הקסם שלו וביחד עם כל החניכים זה היה משהו שלא ניתן להסביר במילים.

כמה ימים לפני תחילת השנה הבנתי שאני הולכת להדריך את שכבת ג'ד'. לא ידעתי מה אני מרגישה כלפיי זה בהתחלה ואם במקום המילה משמעות יתפסו להם במקום בעיות משמעת ו"החלפת טיטולים" למיניהם. עם הזמן הבנתי שהדרכתי את הקבוצה הכי קסומה שיש. עם כמות לא מבוטלת של שמחה מהולה בתמימות שנדיר למצוא כבר בימנו. הילדים החזירו אותי למשחקים כמו פינוקיו, פרה עיוורת, פיקולו ועוד. הילדים ריגשו אותי והעצימו אותי.
הילדים האלה.
אני לא יודעת עד כמה אני אשאר בליבם עוד הרבה או מה הם יזכרו ממני עוד כמה שנים.. מהסיבה הפשוטה שהנני אחת מתוך עשרות המדריכים שמופיעים בחייהם מידי שנה. אבל דבר אחד אני יודעת. הם ישארו איתי. ומשהו ממני ישאר בהם. במודע או לא במודע. והתחושה הזו, שיש ילדים שיגדלו עם הכלים שהקנתי להם, שישארו עם החיבוק שעטפתי אותם ועם החוויה שהשארתי איתם, זה יותר מסיפוק. אף אחד בעולם לא יוכל להבין כמה זה שווה. ושווה המון. הם השאירו את החותם אצלי בלב. ומבחינתי זו לא הייתה סתם שנה של התנדבות. זו הייתה השנה שלי.

אני יכולה שעות לכתוב מה זה אוכלוסייה, מה זה קהילה, מה זה ייחוד. אבל אני אף פעם לא אוכל להסביר כמה זה אוכלוסייה, כמה זה קהילה וכמה זה הייחוד. למען וכדי. בשבילי ובשבילך. המילים הכלליות האלה. כדי שתבינו עד כמה העיקר הוא מה שמשחק פה. ושהטפל לא נמדד ולא באצבע אחת.

מְצִיאוּת
הם נולדים להפגנות, למלחמה בדעות, לשלטים מונפים ולקול בעולם. כל כמה חודשים יש הפגנה מדוברת שהחניכים של בית הנוער הולכים אליה עם ההורים. אני הייתי בהפגנה אחת בשנה הזו. כמה ימים אחרי היציאה לחופש הגדול. והרגיש שהיא הספיקה לי לחיים שלמים. זו לא הייתה סתם הפגנה. זו הייתה הפגנה שבה ראיתי את חניכים שלי בני ה8 וה9 לבושים בחולצות דומות, מרימים שלטים באוויר וצועקים בקולי קולות. ילדים שאמורים לשחק בפארק השעשועים בשעות אחר הצהריים של החופש הגדול.
לא, הילדים שלנו מידי פעם חודשים הולכים להפגין. כבר בגילם הצעיר נלחמים שישמעו אותם. לצערי כחלק מההפגנה הם גם שמעו את הצד השני. שנלחם נגד ההפגנה.
ושם זה אכל אותי.
בדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה תלכו, תשפיעו, תצעקו את דעתכם, אבל תעשו את זה בדרך ארץ. אל תירקו אחד על השני. כי ילדים לומדים התנהגויות ממבוגרים וממה שחוויתי באותו רגע הבנתי שהם לא ילמדו להפגין בצורה נכונה כאשר מי שעומד מולם מקלל ואלים. הילדים יפגינו כמוכם. ואז שום שינוי לא יתחולל. ושום חינוך לא יהיה פה.
אתם שוכחים שחלק מלקבל אחד את השני, זה לא להסכים אחד עם השני. כל אחד במדינה שלי צריך לדעת כיצד יש לא להסכים. בדרך שתכבד את זה שמולך, ובדרך שתכבד גם אותך.. בתור בן אדם שמשריש לעולם עוד בן אדם ועוד בן אדם.
לא יכולתי לראות שצועקים לעבר הילדים שלי "אתם תגורשו בקיץ" "זה לא המקום שלכם". המציאות היא שכאן הם נולדו, אז היכן אם כך מקומם?
אין בפי מלחמה פוליטית בפוסט הזה ובקטע זה ספציפי, רק בקשה אחת. בואו נלמד להפגין בכבוד.

חֲבִיב הָאָדָם שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם
במשך השנה נתקלתי הרבה בתגובה "שמאלנית". אני נזכרת רק איך הייתי אוהבת לחייך אל אותה תגובה ולחשוב לעצמי כמה רחוקה הפוליטיקה נמצאת ממני. ומהמצב. ומהילדים.
ילדים .
מה המשימה החינוכית שלי, מהי השליחות שאליה הגעתי?
להוכיח לכולם שאני נגד הגירוש?
אמנם הנושא הזה תמיד מהווה ענן מעל ראשנו בבית הנוער, ונכנסתי מודעת לעניין, וכן חלק מהילדים בבית הנוער שלי יגורשו הקיץ למדינת מוצאם. אבל היי. תעצרו שנייה. אני לא הגעתי לעשות את השנת שירות הזאת כדי להילחם באנשים או בפוליטיקה. אני כאן כדי לגעת בילדים. כדי לתת להם תקווה, לאהוב איתם, לחלום איתם, כדי להיות להם מדריכה שדואגת, שמלווה ושנותנת מענה בטוח. הילדים שלי לא שונים מילדים אחרים. הילדים שלי לא אשמים בבחירות של הוריהם, במדינה בה נולדו ובתוקף מזוין של ויזת עבודה. הם לא נולדו כדי להילחם שיראו אותם. הם נולדו כדי לחיות. וזה מספיק. מי שלא מספיק לו- שלא יסתכל. אחרים יבואו ויחליפו את מקומי בעוד שנה, ואותם יחליפו בעוד שנתיים, ותמיד יהיה מי שיהיה מוכן לעשות משהו שהוא שונה, משהו נטול הגדרות, ומלא בנתינה טהורה.

דור הx דור הy, דור של טלפונים, דור של בלוגים, דור של חוסר, דור של עודף, דור שחוקר, דור שמבקר, דור שנותן, דור שלוקח, דור של עומס, דור שמנתב, דור של מכינות, דור של שנות שירות

אז עכשיו, אחרי כל המילים שהיה עליי לכתוב, לפרוק, אחרי שנה של עזרה, תרומה, שליחות, אהבה, טירוף, קהילה, אני רוצה להגיד תודה גדולה לילדים שליוו אותי יום יום ושנתנו לי להוביל אותם אך למעשה הובילו אותי אף יותר תוך כדי ובתוך הכל, תודה לצוות שהיה בהמון רגעים בתהליך ובשנה הזאת. תודה לחברים שלי מהצוות השני שגר איתי באותה הדירה, על הצחוקים, על השיגעונות, על הריבים ובעיקר על כל החוויות. תודה למנהלת שלמדה להכיל אותי ולאתגר אותי בו זמנית. תודה נוספת לבית שלי, לכולם, שעטפו אותי כשחזרתי הביתה- עייפה או לא, ועזרו "לשחוק" אותי גם בסופשים כדי שיתמלאו בחוויות ובכיף לא פחות. תודה לכולם, על שיחות טובות ולמידה.
אז.. חשבתי לסיים בשיר שאני נורא אוהבת, אני חושבת שבלי לשים לב, מתחת להכל, הוא מסכם הכל.

יְלָדִים שֶׁל הַחַיִּים/ אריק איינשטיין

עייני עיני פקוחות מבלי לראות את השמיים
מבלי לראות כחול של ים, ירוק של עץ
מבלי לשמוע מנגינות יפות כמו פעם
מבלי לראות את הדברים כמו שהם.

ילדים קטנים, ילדים גדולים,
ילדים טובים וילדים רעים
את יודעת אמא,
כולנו ילדים של החיים.

אני נושם, אני חבוק בזרועותייך
אני רואה בך בית חם ומשפחה
ואור בהיר בחלונות שאת פותחת
אני חופשי, אך אין לי מנוחה.

ילדים קטנים, ילדים גדולים,
ילדים טובים וילדים רעים
את יודעת אמא,
כולנו ילדים של החיים.

והרופא כבר מדבר על סוף הדרך
אבל אני יכול לשים לפחד קץ
עיני פקוחות בשביל לראות את השמיים
בשביל לראות כחול של ים, ירוק של עץ.

ילדים קטנים, ילדים גדלים,
וילדים טובים וילדים רעים
את יודעת אמא,
כולנו ילדים של החיים